יום שלישי י''ד אלול

עטור מצחך\אברהם חלפי

עטור מצחך זהב שחור
אינני זוכר אם כתבו כך בשיר
מצחך מתחרז עם עיניים ואור
אינני זוכר אם חרזו כך בשיר
אך למי שתהיי
חייו מלאי שיר

חלוקך הוורוד

את בו מתעטפת תמיד לעת ליל
לא הייתי רוצה להיות לך אח
לא נזיר מתפלל לדמותו של מלאך
ורואה חלומות עגומים של קדושה
ולמולו את אישה...

את אוהבת להיות
עצובה ושותקת
להקשיב לסיפור על קרוב על רחוק
ואני, שלא פעם אביט בך בשקט
אין קול ודברים

שוכח הכל על אודות אחרים
שוכנת נפשי בין כתלי ביתך
ושבויה ושבויה בין כתלייך
ממני נפרדת
עת אני בגופי נפרד ממך

פרוש חלומי כמרבד לרגליך
צעדי אהובה על פרחיו פסיעותיך
לבשי חלוקך הוורוד לעת ליל
עוד מעט ואבוא אליך

ואני...
ואני…

יקרב אל שפתי כחרוז אל שיר
אז אלחש באוזניך עד בוקר עד אור
כשיכור...

עטור מצחך זהב שחור
עטור מצחך זהב שחור
אינני זוכר אם כתבו כך בשיר
מצחך מתחרז עם עיניים ואור
אינני זוכר אם חרזו כך בשיר
אך למי שתהיי
חייו מלאי שיר

השיר נכתב בשנות החמישים

השיר נכתב על ידי אברהם חלפי

השיר נכתב לאהובתו הבלתי מושגת.

לא כל אהבה נועדה להתממש אם כל אהבה הייתה אמורה להתממש לא היה בזה ריגוש.

אותה אישה לפני שנפטרה בקשה שמילות השיר יכתבו על המצבה שלה.

הרקע של השיר

השיר הוא שיר אהבה

איננו יודעים על מי נכתב השיר ולכן איננו יודעים אם הוא מתכוון לאישה בלתי מושגת וככל שהיא בלתי מושגת יותר כך אהבתו של הכותב מתגברת ואין לנו שמץ אם הוא מתכוון לאישה או בכלל למדינה

ניתוח הבית הראשון של השיר

עטור=מקושט

השיר נפתח בפנייה לדמות נשית.

עטור מצחך זהב שחור – השיער השחור שלה (שמתואר כזהב) מקשט את המצח שלה

בסוף הבית הראשון יש הבנה כואבת שהיא לא שלו אבל מי שכן יזכה באותה אישה חייו יתמלאו בשיר.

בית 2

הכותב מתאר את האישה בניגודיות מצד אחד בצורה עממית טבעית ופשוטה ככל הנשים וזאת האישה שהוא אוהב ולא היה רוצה שיהיו ביניהם יחסים של אח ואחות והוא מוסיף בסוגריים לא נזיר מתפלל לדמותו של מלאך הוא כן רואה בה איזה דמות של מלאך

בית שלישי:

בבית זה מתוארת האהבה כאירוע יומיומי. האהובה מתוארת בסיטואציה ביתית, לבושה בחלוקה ומקשיבה בעצבות ובשתיקה לסיפוריו של הדובר: "על קרוב, על רחוק.." דמות האהובה מתוארת כרגועה ועצובה לעומת הדובר הנרגש כשהוא איתה. היא שקולה ומיושבת. הדובר, לעומתה, נפעם ממנה וכל כולו נתון ליה - "אין קול ודברים, שוכח הכול אודות אחרים". הוא מגיב בהתפעמות והתפעלות גדולה שמעתיקה דברים מפיו ומוחקת כל דבר מחשבה "אודות אחרים", כל מעייניו רק אליה.

בית חמישי:

מבית זה ועד סוף השיר עובר הדובר לעולם הפנטזיה, הדמיון והחלום. מרוב שהוא מאוהב בה ושבוי בקסמה הוא מקדיש לה גם את חלומותיו, שבהן היא יכולה לצעוד בין הפרחים שבחלומותיו הוורודים כשהוא מדמיין שהוא פוגש אותה. גם בחלומותיו הוא מדמיין אותה בחלוקה הוורוד והפשוט, כך הוא רוצה אותה – אישה פשוטה וביתית, ולא מלכותית ובלתי מושגת. בחלומו הוא בא אליה, ומגשים את רצונו

להתקרב אליה.